פסק-דין בתיק ע"פ 6952/10

השופט א' רובינשטיין:

א.       ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט גורפינקל) מיום 11.5.10 (הכרעת דין) ומיום 19.9.10 (גזר דין) בתיק ת"פ 20547-03-10. במוקד ההליך, בקשת המערער להתיר לו לחזור בו מהודייתו בהסדר טיעון בבית המשפט המחוזי.

רקע

ב.       ביום 11.3.10 הוגש נגד המערער - יליד 1991 אשר עלה לישראל מתורכמניסטן בשנת 2005 - כתב אישום, בו נטען כי ביום 18.2.10 פגש (יחד עם אחר שזהותו אינו ידועה) את המתלונן בקיוסק בחולון. השלושה ישבו לשתות, אך כעבור 30 דקות, כאשר הלך המתלונן אל מאחורי הקיוסק להתפנות, תקפו אותו השניים, הכו אותו מכות נמרצות ושדדו את תיקו. המערער הואשם בקשירת קשר לביצוע פשע ובשוד בנסיבות מחמירות. לאחר תקופת מעצר קצרה שוחרר המערער בתנאים מגבילים, והוא יוצג על ידי עו"ד אלפסה מטעם הסנגוריה הציבורית. ביום 11.5.10 הגיעו הצדדים להסדר טיעון, עבירת הקשר נמחקה (וכך גם הקביעה כי המתלונן איבד את הכרתו), המערער הודה במיוחס לו והופנה לעריכת תסקיר. והנה, בשיחה עם קצין המבחן הכחיש המערער ששדד את המתלונן (כשם שהכחיש זאת בחקירתו במשטרה). לגירסתו, במהלך הישיבה בקיוסק המתלונן הוא שהטריד אותו וביקש ממנו כסף, ומשלא נעתר לו "ביקש המתלונן כי יסור הצדה ואז החל להתקוטט עמו". המערער הכחיש מפורשות כי שדד את המתלונן, וכן את מעורבותו של אדם נוסף באירוע. נוכח הפער בין הגירסה שמסר המערער לשירות המבחן לבין כתב האישום בו הודה, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה כלשהי.

ג.       ביום 12.7.10 נקבע מועד לטיעונים לעונש, ואולם עו"ד אלפסה ביקש לדחות את הדיון לצורך עריכת תסקיר משלים. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו:

"בתיק זה הושג הסדר טיעון... אולם בבואו לראיון בפני קצין המבחן, תאר הנאשם גירסה שונה מהעובדות המפורטות בכתב האישום, ולא לקח על עצמו אחריות לאירועים... הסניגור מבקש לשלוח את הנאשם פעם נוספת לקצין המבחן, אולם אינני רואה מקום לעשות כן. הנאשם מסר גירסה עובדתית לפני קצין המבחן שבה הוא מתנער מכל אחריות לאירועים, ולאור זאת לא נמצא מקום להתערבות טיפולית, ואינני רואה צורך להפנות את הנאשם שוב לשירות המבחן העמוס ממילא בתיקים רבים נוספים".

בהסכמת הצדדים נדחתה שמיעת הטיעונים לעונש, ואלה נשמעו בדיון ביום 7.9.10. שני הצדדים הציגו את השיקולים הרלבנטיים השונים. לענייננו חשובים דברי הסניגור: "התסקיר מגלה שהנאשם לא לקח אחריות, אך הנאשם לא חזר מהודייתו"; ודברי המערער: "אני מצטער שעשיתי את המעשה, זה פעם ראשונה שלי, מבקש סליחה". ביום 19.9.10 השית בית המשפט על המערער שנתיים מאסר בפועל (בניכוי 31 ימי מעצר), שנת מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן (בסך 5,000 ש"ח). בגזר הדין התייחס בית המשפט גם לפערי הגירסאות, אך ציין "כי הנאשם הודה בעובדות כתב האישום כלשונן, לא חזר בו מהודאה זו..." (ההדגשה הוספה - א"ר). במועד הדיון ביקש הסניגור לעכב את ביצוע עונש המאסר, "כדי לשקול ערעור ולצורך התארגנות", אך בקשתו נדחתה.

ד.       ביום 22.9.10 הוגש הערעור שלפנינו (על ידי בא כוחו החדש של המערער, עו"ד שקלאר), ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע. הטענה העיקרית ביסוד הערעור היתה, כי הודיית המערער במשפטו היא הודיית שווא. נטען, כי המערער עולה חדש "שהעברית שבפיו דלה", כלל לא הבין במה הודה במשפט, כי את גירסתו האמיתית לגבי הסתבכות בקטטה מסר לקצין המבחן, וכי רק אז למד שלמעשה כבר הודה בכתב אישום המייחס לו שוד. נאמר, כי הסניגור שמונה למערער לא דיבר את שפתו; כי נוכח קשיים בעברית נאלץ המערער (בעבר) לשוב לתורכמניסטן כדי להשלים את לימודיו התיכוניים; כי בדיון בו הודה המערער לא נכח מתורגמן; כי כתב האישום המתוקן לא הוסבר לו; כי הסניגור הקודם פעל באופן לא ראוי, שעה שתחת לבקש חזרה מהודיה ביקש לערוך תסקיר משלים; ולבסוף, כי שגה בית המשפט, אשר חרף מודעותו לגירסה שמסר הנאשם לקצין המבחן, קיבל הודיה בגירסה מפלילה אחרת מפי סניגורו, וזאת מבלי לברר את הפער בין הגירסאות. נטען, כי קביעת בית המשפט בגזר הדין, שהנאשם "לא חזר בו מהודאה זו" אינה נכונה - שכן לאחר ההודיה בבית המשפט הציג המערער גירסה שונה לקצין המבחן. הוטעם, כי בנסיבות אלה, של נאשם שאינו דובר עברית, אשר "נכפה" עליו (על ידי הסנגוריה הציבורית) - כנטען - עורך דין שאינו דובר את שפתו, ובהינתן פערי הגירסאות, היה על בית המשפט לברר את העניין מיוזמתו. לחלופין נטען לגבי חומרת העונש.

ה.       ביום 7.10.10 קיימה חברתי השופטת חיות דיון בבקשה לעיכוב ביצוע. בתום הדיון הורה בית המשפט על קבלת תגובתו של עו"ד אלפסה לטענות המערער. ביום 19.10.10 נדחתה הבקשה. בהחלטתה מציינת השופטת חיות:

"בתגובתו, מציין עו"ד אלפסה כי העברית השגורה בפי המבקש היא ברמה שאיפשרה תקשורת הולמת עימו במלוא מובן המילה. כן מציין עו"ד אלפסה כי בטרם ההחלטה על הסדר הטיעון הוא ערך מספר מפגשים עם המבקש בביתו, בנוכחות בני משפחתו הדוברים עברית ברמה של שפת אם, וכי לאחר שהוצגו בפני המבקש כל האפשרויות, הוא בחר באפשרות של הסדר טיעון... עו"ד אלפסה מציין עוד כי המבקש נכח בדיונים בבית המשפט ואף אמר את דברו בסוף הטיעונים לעונש כפי שנרשם בפרוטוקול הדיון. כמו כן מציין עו"ד אלפסה בתגובתו כי ההחלטה שלא לבקש חזרה מהודיה לאחר עיון בתסקיר הייתה על דעת המבקש, וכי הבקשה שהוגשה באותו שלב לבית המשפט לקבלת תסקיר משלים הוגשה בתיאום עם המבקש, על-מנת שהוא מצידו יוכל לתקן את התייחסותו לעבירה בפני שירות המבחן... לבסוף, טוען עו"ד אלפסה כי מעולם לא נאמר לו על-ידי המבקש כי הוא אינו מבין את הנאמר והמתרחש בדיונים, וכי התרשמותו בהקשר זה הייתה הפוכה".

השופטת חיות התייחסה גם לתגובת עו"ד שקלאר למכתבו של עו"ד אלפסה, ואולם החליטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע, בעיקר נוכח תגובתו של עו"ד אלפסה ונוכח דברי המערער עצמו בבית המשפט המחוזי (הן עצם ההודאה בכתב האישום המתוקן; והן דבריו בתום הטיעונים לעונש).

ו.        לקראת הדיון בערעור ערך שירות המבחן תסקיר משלים. התסקיר נדרש להשתלבות המערער בבית הכלא, ונאמר בו שהמערער "הודה באופן חלקי במיוחס לו בפני העובדת הסוציאלית המטפלת בו, שלל עבירה של שוד בנסיבות האירוע אולם הודה כי נקט באלימות כלפי אדם אקראי שפגש ואשר התגרה בו בעודו שיכור לאחר שישבו יחדיו לשתות". בדיון עצמו (ביום 5.1.11) חזר עו"ד שקלאר על טענות הערעור, ובין היתר הוסיף (ככל הנראה בעקבות החלטת השופטת חיות), כי הודאת המערער שנרשמה בפרוטוקול בית המשפט היא "נוסח קבוע לפרוטוקול" אשר ניתנה ללא נוכחות מתורגמן. נטען, כי עו"ד אלפסה חטא במקרה דנא לתפקידו, מבלי לפגוע בו מעבר לכך, וכי אין לייחס משקל לעמדה שהציג בפני השופטת חיות: הן נוכח ניגוד העניינים בו הוא מצוי בשלב זה, והן נוכח אי האפשרות לבררה לגופה בהליך שיפוטי. כן הוזכר, כי בניגוד לדברי עו"ד אלפסה, גם להורי המערער "אין מושג בעברית ברמה של שפת אם". לשיטת עו"ד שקלאר, בקשת הסליחה בתום הטיעונים לעונש באה לפי הוראת הסניגור, וללא הבנה אמיתית של המתרחש.

ז.        באת כוח המדינה (עו"ד חדד) טענה, בהגינותה, כי אכן:

"מוטב היה שביהמ"ש היה עורך בירור לאור הדברים שנאמרו. לצערנו זה לא נעשה, ואנו לא יודעים לומר מה היה טיב הבירור. הדברים לא משתקפים מהפרוטוקול ולכן אני לא מבקשת מביהמ"ש להתייחס לזה כנתון. העובדה שביהמ"ש היה צריך לברר את זה אינה שנויה במחלוקת אך הנקודה שצריכה להיבחן היא אחרת. השאלה אם החסר הזה מצדיק לקבל את עתירתו ולהורות על חזרה מהודאה".

לשיטת המשיבה, עיתוי הגשת הבקשה - לאחר מתן גזר הדין הכולל מאסר בפועל - "הוא מאוד מחשיד". עו"ד חדד התייחס לטענות עו"ד אלפסה לגבי טיב התקשורת עם המערער, הזכירה כי בכל זאת מדובר באדם הנמצא בישראל "לפחות שנתיים וחצי", וכי אף לגופו של עניין קיימות ראיות המחזקות את הגירסה בה הודה. שני הצדדים נדרשו גם לשאלת חומרת העונש.

דיון והכרעה

ח.        לאחר העיון - ולא בלי התלבטות - אציע לחברי להיעתר לערעור, ולהתיר למערער לחזור בו מהודייתו. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 מאפשר לבית המשפט להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו:

"153. חזרה מהודיה

(א)   הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".